"
יש קשרים שלעולם לא נפרמים. רק אורך החוט משתנה מידי פעם" (אנונימי)
רק לכתוב, לשמוע ולהגיד את המילה פרידה
יש הרגשה מאד עצובה ,כאובה, מכעיסה.
חושבים על דברים מטרידים, רעים, מורכבים.
מי בכלל יכול לחשוב ולהרגיש משהו טוב כשהוא מתמודד עם פרידה???
הרי זו הרגשת אבידה.
האמת- אנחנו כל חיינו נפרדים
נפרדים מאנשים, ממקומות מגורים, ממקומות עבודה,
נפרדים מחלומות, משאיפות, מחוויות
נפרדים ממצבי חיים
מינקות לילדות
מילדות להתבגרות
מהתבגרות לחיים הבוגרים
מרווקות לנישואין.
ועוד אלפי רגעים קטנים וגדולים
משמעותיים מאוד וזניחים שניתן להעלים.
ישנן פרידות שאנחנו בחרנו
ופרידות שנכפו עלינו,
ישנן פרידות שהגיעו אלינו בהפתעה
וישנן פרידות שידענו שיגיעו, אך קצת הכחשנו את ההרתעה.
אז אם אנחנו כל הזמן נפרדים
למה לעזעזל בפרידות אנחנו מרגישים לכודים???
כי אנחנו האנשים
את השגרה, הבטחון והשייכות חשים.
ולהפר אותה חוששים.
וכשזה מופר, אנו גועשים.
ולעיתים לא מתאוששים...
אנו רוצים לבחור בפרידות
את העיתוי, את האדם, את האהבות, האכזבות.
קשה לנו לשאת אי וודאות, חוסר איזון, עמימות.
קשה לנו להאמין שהשקענו אנרגיות רגשיות, זמן, כסף, חלומות
ופתאום זה יעלם עם כל התקוות.
אז מה עושים כדי להיפרד????
ואיך מתמודדים בלי להתחרט?
ולתת ללב שלנו מעט מאד להישרט ?
איך מתכוננים לפרידה?
כדי שלא תהייה ככ מטרידה.
שלא ארגיש כזו אבודה
שלא אסתובב עם כזו אשמה.
אני רוצה שכתשאל אותי :" מה נשמע"?
ואגיד לך שאני בתהליך של צמיחה
שמחה
הגשמה
פשוט התחלה טובה.
ומה שלומך אתה?