"אין לי משמעת עצמית - אני לא יכולה להצליח באוניברסיטה", אמרה לי השבוע סטודנטית באחת מהרצאותיי בפני סטודנטים. המשפט הזה הדהד בראש המון במהלך ההרצאה. באמת חשבתי, כמה התכונה האמורפית הזאת, כ"כ קריטית ומשמעותית לחיים שלנו. ניסיתי להסביר לסטודנטית שניתן לפתח משמעת עצמית, כמו שאנחנו הולכים למכון כושר וכל פעם מחדש מפתחים שריר אחר.
בהתחלה זה מאוד כואב ואט אט השריר מתרגל לתרגיל וכבר לא כל כך כואב לבצע את התרגיל. כך גם כוח הרצון שלנו "מתרגל" לעמוד במשימות וביעדים שאנחנו מציבים לעצמנו.
לאחר שהסטודנטית שוכנעה כי ניתן גם בגיל 30 ובעצם בכל גיל לפתח משמעת עצמית, הצעתי לה לבחור יעד צנוע, בר השגה שתוכל לקחת עליו אחריות ולדחות הרבה סיפוקים בשביל לעמוד ביעד.
היעד היה לסיים לכתוב עבודה יומיים לפני סיום המועד שנקבע ולא כהרגלה לבקשה הארכה של יומיים להגשת העבודה.
בנינו תוכנית פעולה שתגדיל את הסיכויים שלה לבטא משמעת עצמית גבוהה ולעמוד במשימה.
התוכנית כללה יעדים קטנים (אסיפת כל המאמרים לטובת כתיבת העבודה), לוחות זמנים (לקחנו את היומן השבועי ותכננו מידי יום מה עליה לעשות לטובת כל יום). בחנו מה יכולים להיות החסמים שיקשו עליה לעמוד במטלות שלה (סדרה בטלוויזיה-ניתן להקליט, סרט עם חבר- לשוחח עימו ולהסביר לו שבשבועיים הקרובים ניתן יהיה לצאת לסרט רק בימי שישי בערב ולא באמצע השבוע, וכו'), בחנו איזה אילו אמצעים/אנשים יכולים לעזור ולתמוך בה לטובת הצלחת המשימה (אמה של תבשל לה ובכך יחסכו ממנה שעות בישול, החבר יעזור לה באיסוף המאמרים, חברה תתקשר אליה כל ערב ותעודד אותה) ובסוף סיכמנו שהיא תשלח אלי הודעה עם צילום של העבודה שמוגשת בזמן.
המשימה שלקחתי על עצמי השנה היא לכתוב פוסט כל שבוע של "אסימון קטן שנפל לי השבוע"- מקווה לשתף אתכם בכל האסימונים, אם לא אז תדעו שהמשמעת שלי התרופפה ותזכירו לי (: אני מזמינה אתכם לחשוב היכן כל אחד יכול להגדיל את המשמעת העצמית שלו לטובת עמידה במשימה שחשובה לנו.
אשמח שתשתפו במשימות שלכם שדורשות מכם משמעת עצמית.. יהיה מעניין לשמוע.